<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער א'</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ונראה דלא תקשי לך הא דאמרינן בחזקת הבתים [כ"ט ע"ב] אכלה כולה חוץ מבית רובע, קנאה כולה חוץ מבית רובע. ואמר רב הונא לא אמרן אלא דבר זריעה, (אלא) [אבל] לאו בר זריעה קני ליה אגב ארעא. דהתם לענין הטוען שלי הוא ואידך טוען שלי הוא, וקא מהני ליה ההיא אכילה למקני לאידך. אבל לענין קניית קרקע לא.
ומההיא דחזקת הבתים דאקשינן, אלא מעתה צונמא במאי קני ליה לאו באוקומי חיותא ומשטח פירי, כתב הר"ם פ"א דקנין, היתה צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה כיצד היא החזקה שקונה אותה בהשטחת פירות או העמדת הבהמה וכיוצא בה משאר התשמישין. וכתב עליו הראב"ד ז"ל הא מילתא לא מתחוורא, דהאי חזקה אכילת פירות היא, ואכילת פירות לא מהניא אלא כנגד טענה. אבל למיקני ארעא לא קניא (ולאו) [אלא] מידי דמהניא לארעא ע"כ. ונראה דלא דמי לנעל הדלת [ד]היא קניא, דשאני התם שהוא נראה כמעשה שעושה בשלו, אבל בהשטחת הפירות במקום זה אינו נראה כל כך לאדם שעושה בשלו. וכתב עוד הר"ם ז"ל שם, המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה נרה או שאסף פירות האילן או זמרו וכיוצא בדברים אלו ה"ז קנה, שהרי החזיק. ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גלה בדעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיה שלו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל, כל זה הולך על הדרך שכתב ע"כ.
<h2>דף לה:</h2>
והגוי, כבר כתבתי בענין החזקות שאינו קונה אלא בשטר, וזה בדרך השלישי בשער השישי. וישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, ואינו קונה אלא בשטר.
<h2>דף מ.</h2>
וגרסינן בחזקת הבתים, מודעא בפני שנים ואצ"ל כתובו.
<h2>דף מ:</h2>
והיכא שמכר את הקרקע באונס ובא לפני העדים קודם המכירה ואמר כתבו לי מודעא שאני מוכר הקרקע באונס, ולא ידעו באונסיה, כותבין איך בא פלוני ואמר כך. ומועיל לענין שאם יביא עדים שאנסוהו בפניהם, שמבטל המקח. ודייק לה מדאמרינן, נהרדעי אמרי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא. ולא קאמר לא כתבינן מודעא אלא אמאן דידעי באונסיה. שמעינן מינה דאע"ג דלא ידעינן באונסיה, אלא דאתא קדמנא ואמר כתבו לי המודעא שפלוני אנסי למכור כך וכך, כתבינן. ואי מייתי סהדי דאנסיה קמייהו מבטל לזביניה. ואי לא, לא שויא ההיא מודעא מידי. ואסקינן דאי ידעי באונסיה ומסר מודעא קודם המכירה כתבינן "ידעינן באונסיה", ולא מסר מודעא לא כתבינן מנפשין. מסר מודעא ולא ידעינן, כתבינן, ולא כתבינן דאנוס. ואי ידעינן באונסיה ומסר מודעא בתר זביניה, לא כתבינן.
ואמרינן בפרק איזהו נשך, ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין ואכליה תלת שנין, לבתר א"ל אי מזבנת ליה ניהלי מוטב, ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, ואזל אקנייה לבנו קטן קודם מכירה. ושמעינן מהאי מעשה דאונס ממון הוי אונס. ועוד שמעינן מהא, שלא היה שם אונס מגולה, אלא שהכמין לו עדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח, וכשיצאו ראו שכתב לו שטר מכר והחזיר לו שטר המשכונה, כגון זה מעידין על אונסו. ואם הלוקח מתהפך בתחבולותיו אין שומעין לו. הכל לפי דעת השומעים. ועוד שמעינן [מהא] כי ההכמנה כמסירת מודעא. וכתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו, מהאי דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד במידי דיכיל למעבדיה, כגון הפסדת ממון או הכאה, כל שכן הכאת נפשו, דאמר ליה אי מזבנינת לי מוטב ואי לא מזבנינת לי כך וכך דאית לך עבידנא לך כך וכך, דאית להו לסהדי למכתב ליה (מדי) [מודעא בהאי] ולפרושי ידעינן באונסיה דפלניא, ואע"ג דלא עביד מאי דאמר ומדחיל ליה. אלא כיון דאמר עבידנא ומצי למעבד היינו אונסיה דמוכר. וכל כה"ג כתבינן ע"כ.
<h2>דף מז:</h2>
והיכא שבא המוכר ואמר בפני האנס לעידי המודעא "ברצוני מכרתי בלא אונס", המודעא קיימת. כשם שאנסו עד שימכור כך אנסו עד שיאמר "ברצוני אני מוכר". וכן אם הודה בפניהם שלקח הדמים אחר שמסר המודעא, אינו חייב להחזיר לו כלום, שהאנס אנסו עד שיודה, והעדים כבר ידעו שהוא אנוס, אבל אם מנה הדמים בפניהם, חייב להחזיר. וכדאמרינן בחזקת, בד"א שאמרו בפנינו מנה לו דמים אבל הודה לא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. וכתב ר"ם ז"ל, בד"א באנס שהרי הוא חמסן מפני שכופה את המוכר למכור שלא ברצונו. אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואחר כך לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא. והראב"ד ז"ל חולק עליו בהלכות גזלה.
<h2>דף מח.</h2>
והיכא דמסר מודעא וביטל המודעא בשעת מכירה, המקח קיים. ועל זה כותבין בביטול כל מודעי. והיכא שנאנס נמי על ביטול המודעא ומסר מודעא, מודעיה מודעא. והוא דידעי באונסיה בביטול מודעא. ועל זה כותבין בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי. אבל אם נאנס על ביטול המודעא, ולא מסר מודעא על ביטול המודעא, הוי ביטול דאגב אונסיה גמר ומבטל. וכן דעת הר"י הזקן, כדאמרינן בגיטי נשים פרק האומר בערכין [כ"א ע"ב], דאמרינן אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא. פשיטא, לא צריכא דעשיוה ואירצי. פירוש אחר המודעא כפאוהו ונתרצה. מהו דתימא ביטולי בטליה קמ"ל. פירוש מהו דתימא בהאי ריצוי בטולי בטליה למודעיה קמ"ל דמודעיה מודעא [ד]א"כ לימא עד שיתן. כלומר שמשנה שאומר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, לימא עד שיתן גט. מאי עד שיאמר רוצה עד דמבטל ממש המודעא. משמע מהא דאם כפאוהו עד דמבטל המודעא דהוי מבוטל, דאגב אונסיה גמר ומקני. כן כתבו בערכין התוספות.
וכתב הר"ם פ"י דקנין, העידו עליו עידי המכר שבטל המודעא בטלה. ואם אמר לעידי המודעא "היו עלי עדים שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא איני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים, ואין בדעתי להקנות בזה האונס לעולם" הרי הממכר בטל, ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא, על הדרך שאמרנו. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ואותן שכותבין, בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי, אינו מועיל. שאם ביטול אחד אינו מועיל, כל שמונה והולך כמה ביטולין, אינו מועיל ע"כ. פירוש, הואיל ואינו מודה שאם מסר מודעא על ביטול מודעא שאינו מועיל, אם כן אינן מועילין כמה שימנה. וכתב הוא ז"ל, ומסתברא דתקנת הביטול הוא כפוסל עידי ביטול ויאמר הריני פוסל כל עידים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה. שהרי שם אותם לגבי נפשיה כעדים פסולים. וכענין שאמרו בנאמנות ע"כ.
<h2>דף מח:</h2>
ויכולים העדים שהם עידי המודעא להיות עידי המקח, כדאמרינן בחזקת, מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים.
גרסינן בחזקת הבתים, אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני מ"ט סברא היא דאגב אונסיה גמר ומקני. והלכתא בכולהו תליוה וזבין זביניה [זביני] ואפילו בשדה זו. הילכך מי שאנסוהו ותלוהו ומכר וקבל דמים מכירתו מכירה, דאגב אונסיה הואיל ואיכא זוזי גמר ומקני, כדמוכח בההיא דטבי דתלא לפפא בכובא וזבין ומסר מודעא, ואמרינן אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם. וכתב רי"ף ז"ל שמעינן מינה דאע"ג דאניס זביניה [זביני]. וכתב ר"ם פ"י דקנין, ואע"פ שלא לקח הדמים בשני עדים. והראב"ד ז"ל השיג עליו דלעולם צריך שיתן בפני עדים, אלא אפילו לא נתן לו אלא בסוף המכירה (הוו זביניה מכירה) הוו זביניה זביני. ולעולם צריך שיתן לו המעות בפני עדים. ואי לא, מצי א"ל לא יהיב לי מידי. ורבינו ז"ל כתב דכי אמרינן כי אנסוהו וקבל המעות דהוי המקח מקח, דוקא בדקביל כל הדמים. אבל מקצת דמים לא, דאמדינן דעתו של מוכר, (ועל) [דעל] הכל מתרצה, אבל במקצת אינו מתרצה. והיכא שאנסוהו אפילו קבל מעות, אי מסר מודעא קודם המכירה ואמר לעדים דעו שזה שאני מוכר לפלוני הוא מפני שאני אנוס, המכר בטל. ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותו מידו ומחזיר את הדמים. וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס (שלא) [ולא] יסמכו על פיו. כדאמרינן בחזקת הבתים [מ' ע"ב], אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לא מודעא היא. והנותן מתנה לחבירו באונס אינו צריך שידעו העדים באונסיה, אלא מכיון שגלה נותן דעתיה שאינו גומר להקנות בכל לבו, בזה די. וכדאמרינן [שם] מודעא דמאי, אי דגיטא ודמתנה, גילוייא בעלמא הוא. וכ"כ הר"ם פ"י דקנין בד"א במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם המתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה, שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת וכו'. וכתב רבינו ז"ל ותליוה (וזבין) [ויהיב] אם הכרנו באונסו מתנתו בטלה ואע"ג דלא מסר מודעא. דתליוה וזבין אמרו, דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אבל תליוה ויהיב לא. ומיהו אם קבל עליו את האחריות ושלא מתוך האונס, מתנתו מתנה, וכדשמואל דאמר בסקריקון עד שיכתוב את האחריות.
<h2>דף נא.</h2>
והקונה בכסף ובמקום שאין כותבין השטרות נתן מקצת דמים, אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו, ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן מקצת דמים. אבל במקום שכותבין השטר, אע"פ שנתן מקצת דמים אינו קונה כנגד מעותיו ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי, לפי שבמקום שכותבין את השטר לעולם אינו קונה עד שיכתוב את השטר, לפי שהשטר על השדה כולה. וכתב, בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך, כיון שהגיע השטר לידו קנה. ואמר שמואל דכי תנן בקרקע דנקנה בשטר, דוקא בשטר מתנה שנותנו במתנה, אבל המוכר שדהו לחבירו לא קנה בשטר כזה עד שיתן לו את הדמים, משום דלא סמכא דעתיה. הילכך לא קנה עד שיתן לו כל הדמים. ומיהו בשטר כזה אם נתן לו כל הדמים, אע"פ שהן דמים שאינן ראויים לקנות, כגון מלוה שאינה קונה, הואיל ונתן לו כל הדמים, קנה כל השדה מדין השטר. וכן נמי במוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר כזה בלי נתינת הדמים. דהכי אוקימנא לההיא דכתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין שוה פרוטה שדי נתונה לך וכו', במוכר שדהו מפני רעתה. ויש מי שהיה אומר דשטר הקנאה אינו אלא כשכותב שדי מכורה לך או שדי נתונה לך, אבל שטרות שלנו שכותבין ומכרתי לו את השדה בכך וכך אינן שטרי הקנאה, וכמקום שאין כותבין את השטר דמי. והילכך אפילו התנה ואמר בעינא בשטרא (אקנה) [מקנה], מכי נתן לו הכסף אינו יכול לחזור בו, דהא אינן שטרות כדין השטר. אבל כבר כתבו דשטרות שלנו שטרי הקנאה הם, כדמוכח בפרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], כמו שכתוב בשיטה. ולשון מכרתי לו אינו לשון הודאה אלא לשון מכירה, לפי שהוא משמש בלשון הוה, כמו נתתי כסף [בראשית כ"ג], שפירושו אתן. ושטר [שכתוב בו] דשדי מכורה לך ואין בו עדים ומסריה בפני עדים כתוב בדרך ראשון בשער השמיני.
<h2>דף נב:</h2>
ובחזקה כיצד נעל וגדר ופרץ כל שהו ה"ז חזקה. וגרסינן בפרק חזקת הבתים בד"א בחזקה שיש עמה טענה, כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי. אבל בחזקה שאין עמה טענה, כגון הנותן מתנה לחבירו והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר, דל[מ]קנא בעלמא הוא דקא בעי, כיון שנעל וגדר ופרץ כל שהו בפניו ה"ז חזקה. וה"ה ללוקח, אלא תני הני אע"ג דלא יהב דמי, כל שכן לוקח דקא יהיב דמי. ואמרינן התם, בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני, אבל שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני. ומכי אמר ליה ונעל וגדר ופרץ קנה, לא שנא במכר ולא שנא במתנה. ונעל היינו קובע מנעול. א"נ מעמיד דלתות, דמתקן בקרקע. אבל נעילת הדלת וסגירתו אפילו במפתח לא. כן פירש רבינו שמואל. ומקשין עליו מההיא דפרק המגרש [ע"ז ע"ב], ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו וכו' ואמר תיזיל ותיחוד ותפתח כי היכי דתקני ביתא ותקני גיטא אגב ביתא. והתם לא היתה שם קביעות מנעול אלא נעילת דלת בלבד וקונה. אלא ודאי סגירת הדלת בלבד קונה. והטעם שהוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו. והוא הדין הפותח הבית מטעם זה כדרך שאדם עושה בשלו. כדאמרינן התם ותחוד ותפתח. וכן גדר ופרץ כל שהו מתקן השדה כל שהו. וה"ה לכל תיקון, כגון חרישה והשקאה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל נעילת דלת דמועיל בפ"א דקנין. ואמרינן התם בפרק חזקת, דוקא גדר או נעל או פרץ כל שהו, אבל בהילוכא לא קנה כלום, דתניא [להלן ק' ע"א] הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום. כן בפי' לרי"ף. ואמרינן [נ"ג ע"א] וכמה כל שהו. כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה, פרץ פרצה כדי שיכול ליכנס בתוכה ה"ז חזקה. ואמרינן דהאי גדר הוו סלקי ביה בניחא והשתא סלקי ליה בדוחקא. ופרץ, דמעיקרא הוו עיילי ליה בדוחקא והשתא סלקי ליה ברווחא. ונתן צרור והועיל, נטל צרור והועיל ה"ז חזקה. [ולא אמרן] אלא נתן צרור דצמד ליה מיא נטל צרור דפתח ליה מיא.
<h2>דף סז.</h2>
גרסינן בפ"ק דקידושין [כ"ז ע"א], אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. ואמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ובפרק המוכר את הבית [ס"ז ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן מכר לו חלסית ומצולה החזיק בחלסית קנה מצולה. ואמרינן פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות וכו'. ואמרינן מהו דתימא התם, גבי שמואל, סדנא דארעא חד. כלומר חיבור אחד. אבל הכא, בהא דרב נחמן, דהאי תשמישתיה לחוד והאי תשמישתיה לחוד אימא לא קנה קמ"ל. וזה הדין במתנה ובשכירות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן וקנה לזמן השכירות.
<h2>דף עז.</h2>
גרסינן בפרק הספינה [ע"ז ע"א], אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן, אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה. הא דאמרינן חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דהואיל והחזיק המחזיק זכה. אבל לא יכתבו לו את השטר, כיון שעדיין לא הגיע השטר ליד בעל המתנה. והטעם מפני שאינו רוצה שיצאו עליו קול שטרות, שלא יזלזלו נכסיו. ועוד טעם אחר, דכל שטר שנעשה עליו לחובת מי שנעשה עליו, בין שהוא עכשיו ממש לחובתו, בין שאינו, אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב. דומיא דשטר מקנה. וכיון שכן, כל זמן שזה מונעם עד שלא נכתב אם כתבוהו אין לו דין שטר. ורש"י ז"ל [פירש] חוזר בשטר, אם אמר אין רצוני שתהא ראיה בידו. פירוש לפירושו, שהעדים שלוחיו של מקנה הם, הילכך אין להם לכתוב השטר אלא מדעתו. אבל אם חזר וביטל שליחותו שוב אינן רשאין לכותבו, ואפילו אי לא מהני ליה מידי (חזקתו) [חזרתו] בשטר, מ"מ כיון שביטל שליחותו אינם רשאים לכותבו. וכבר כתבתי זה באורך בדרך הראשון בשער התשיעי באות בי"ת.
<h2>דף ק.</h2>
וחכמים מודים בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך. ופירש רי"ף בחזקת הבתים, אם מכר לחבירו שביל להלך בו לכרמים ואמר לו לך חזק וקני והלך בו קנאו, הואיל ונעשה להילוך קנה בהילוך. כי אתא לקמיה דרב יצחק בר אמי אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבשתא והדר. כלומר רוחב דרך בשביל שנקנה בהילוך כדי שיטעון חבילה של זמורות ויחזירנה. ואמרינן, ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא, שאין שם מחיצות מסויימות. אבל יש שם מחיצות מסויימות השיעור כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא. כלומר אין לו אלא כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. וכתבו הר"ם בפ"ק דקנין.
